פסק-דין בתיק ע"פ 23087-07-11

א.         הערעור שבפנינו הוא על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (ס. הנשיא כב' השופטת א. קנטור) מיום 9.3.11 + 26.6.11 בת.פ. 10036-07-09 לפיו נדון המערער לשלושה חודשי מאסר בפועל אותם נתאפשר לו לרצות בעבודת שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, ותשלום קנס בסכום של 20,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר. תשלום הקנס יתבצע ב-20 תשלומים.

ב.         הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

            במועד הרלוונטי לכתב האישום היה המערער מנהל בחברת לזרוביץ עטיה בע"מ (הנאשמת מס' 1 - להלן: "החברה") שהעסיקה, באמצעות המערער, עובדים וקבלני משנה.

            נטען באישום הראשון שהמערער והחברה חייבים היו לפי סעיפים 117 + 166 לפקודת מס הכנסה לשלם לפקיד השומה, עד ה-15 בכל חודש, את המיסים שניכו במקור מן המשכורות ו/או התשלומים ששולמו לעובדים או לקבלני המשנה בחודש הקודם.

ואולם, המערער והחברה לא העבירו (ללא הצדק סביר) לפקיד השומה, במועד כנדרש בפקודת מס הכנסה ותקנותיה, את המיסים שניכו מן המשכורות ו/או התשלומים ששולמו לעובדים או קבלני המשנה, וזאת לתקופה דצמבר 2002 עד אפריל 2003, בסכום של 173,031 ש"ח, חמש עבירות של אי-העברה במועד של מס שנוכה, לפי סעיף 219 + סעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה.

            באישום השני נטען שהחברה והמערער חייבים היו לפי סעיפים 131 + 117 לפקודת מס הכנסה להגיש דו"ח על הכנסותיה של החברה, ואולם, המערער והחברה, ללא סיבה מספקת, לא הגישו במועד את הדו"חות כנדרש לפי הפקודה והוראותיה בגין שנות המס 2002 ו-2003 ו-2004, ובכך ביצעו שלוש עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 216(4) וסעיף 224 א' לפקודת מס הכנסה.

ג.          בישיבת בית משפט קמא מיום 3.1.2010 הודה המערער בעובדות כתב האישום בנוגע לחברה ביחס למועדים בהם הוא שימש כמנהלה ובטרם נכנסה להליכי פירוק. לאחר מכן הודה המפרק בשם החברה בכל המיוחס לה בכתב האישום. החברה, שנקלעה להליכי פירוק, נדונה לתשלום קנס בסך 100 ש"ח.

            בישיבה הנ"ל של בית משפט קמא מיום 3.1.2010, שבה כאמור נכח המערער עצמו, הודה בא כוחו דאז, עוה"ד בן חמו, בעובדות כתב האישום המיוחסות למערער, אך מועד הכרעת הדין והטיעונים לעונש נדחה ליום 11.3.10 כדי לאפשר למערער להסיר את המחדלים.

ד.         בישיבה נוספת מיום 12.4.10 נדחה הטיעון לעונש ליום 8.6.10 בנימוק שיש צורך בקבלת נתונים ממס הכנסה. ביום 22.12.10 התקיימה ישיבה שבה כבר היה מיוצג המערער על ידי בא כוחו הנוכחי, עוה"ד ר' כהן, התבקשה דחיה נוספת כדי לאפשר למערער להסיר את המחדלים, והדיון נדחה להכרעת דין ולטיעונים לעונש ליום 10.2.11, ואכן, במועד זה ניתנה הכרעת דין לפיה הורשע המערער בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום ונשמעו הטיעונים לעונש.

ה.         בטיעוניה לעונש מיום 10.2.11 בפני בית-משפט קמא טענה ב"כ המדינה שלחובת המערער שתי הרשעות קודמות בעבירות על חוק מע"מ, האחת בת.פ 1597/00, השניה בת.פ. 2824/04.

ב"כ המדינה ביקשה כי יוטל על המערער עונש מאסר בפועל לריצוי ממשי, קנס גבוה ומאסר על תנאי, זאת לנוכח חומרת העבירות, מספרן הרב, ההרשעות הקודמות, ואי הסרת המחדלים במלואם.

ו.          הסנגור עמד לעומת זאת בטיעונו, בפני בית-משפט קמא, על השיהוי הארוך בהגשת כתב האישום, כשהודעה ראשונה נגבתה מן המערער במאי 2004 ואילו כתב האישום הוגש בחודש יולי 2009.

            לטענת הסנגור, לפחות בענין אי הגשת דו"חות רובצת האחריות גם על רואה החשבון של החברה, אשר כלל לא נחקר.

עוד טען הסנגור שגזר הדין משנת 2004 בעבירות לפי חוק מע"מ מתייחס לתקופה של כתב האישום נשוא הדיון, והיה מקום לכך שרשות המיסוי תגיש כתב אישום אחד, בעוד שבענייננו חלפו כחמש שנים עד שהוגש כתב האישום בגין העבירות לפי פקודת מס הכנסה. למצער, היה על רשות המיסוי להודיע לאחר הגשת כתב האישום בענין המע"מ, שבדעתה להגיש כתב אישום גם בגין העבירות לפי פקודת מס הכנסה.

מוסיף הסנגור, שבנובמבר 2003 נתמנה לחברה נאמן בהקפאת הליכים שסילק את המערער ושותפו ממשרדי החברה, ולאחר כמה שבועות, משנוכח הנאמן לדעת שהחובות בדין קדימה יעלו על מה שאפשר לגבות, השתחרר מן המינוי והחברה חדלה מכל פעילות ונתמנה לה מפרק.

כן הצביע הסנגור על מכתבו של הנאמן בהקפאת הליכים מיום 1.6.04 על כך שבסיום תקופתו כנאמן (בערך בנובמבר 2003) ארעה גניבה במשרדי החברה וכל המחשבים, כולל הנהלת החשבונות שבהם, נעלמו.

ז.          לטענת הסנגור, קריסת החברה היתה משום שמשרדי הממשלה עמם עבדה החברה לא העבירו לה כספים במועד. הגם שהסנגור ציין בפני בית-משפט קמא שאין די בטענותיו לביסוס טענת "הגנה מן הצדק", הרי הוא הוסיף שלדעתו יהא לכך משקל משמעותי לענין העונש. הסנגור הגיש ריכוז פסיקה לעיונו של בית משפט קמא, כשהוא מדגיש שכתב האישום הוגש לאחר חמש שנים, רואה החשבון לא נחקר, ובכך יש אכיפה בררנית ופגיעה בראיות ומחדל חקירתי.

הסנגור גם ציין בפני בית-משפט קמא שהחל מנובמבר 2003 המערער לא היה עוד בחברה, ב-2004 המערער בכלל לא היה בחברה שכבר לא היתה פעילה, ומכאן שלא היתה למערער אפשרות להגיש דו"חות ל-2003 ו-2004, והוא אף לא היה חייב בכך (לגבי 2004).

            הסנגור אישר שהמערער אמנם הודה בעבירות של אי הגשת דו"חות, אך לטענתו זהו נושא זניח.